<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב חנן בר יצחק</h1>
<h2>דף ל:</h2>
גר' בפ' כל שעה בסוף גמר' חמץ של נכרי, אמ' רב חנן בר יצחק אמ' רב חייא בר אשי אמ' שמואל כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מבית שאור שחימוצו קשה. ופרש"י בית שאור כלי שהאשה שורה וממחה בו את השאור ונותנתן בעיסה ופעמ' שהוא שוהא שם בלילה. ורבנא נתן פי' בערך בית, בית שאור פי' כלי שנשתמש בו [בצונן חמץ משתמש בו] מצה בלא הגעלה כיון דצונן הוא לא בלע חוץ מבית שאור, כלי שעושין בו שאור לחמץ עיסה כיון דחריף הוי כרותח ובלע ואין משתמשין בו מצה אלא בהגעלה, ובית חרוסת כבית שאור שחימוצן קשה כלי שעושין בו כל השנה חומץ וציר ללפת בו את הפת מחמת חריפות בלע הכלי ואין משתמשי' בו אלא בהגעלה ובכלים פר"ח [מ"ו] תנור שחצצו, תנן בית שאור שמוקף צמיד פתיל וכו' פי' כלי חרש הוא ועשוי להניח בו שאור והוא צמיד פתיל. וריב"א הלוי פי' כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה עד חוץ מבית שאור. נ"ל דהאי מצה לאו כשהיא אפויה כבר מיירי אלא בעיסת מצה מיירי דאי לאחר אפייה מיירי א"כ אמאי אוסר בבית שאור וכי לאחר אפייה היא נחמצת והאי בית השאור נר' לרבי' כלי שמניחין בו שאור עד שמחמיצין ממנו ומשום הכי אוסר להשתמש בו עיסת מצה דהואיל דשאור הרבה מובלע בו יש לחוש שמא נתחמצה העיסה מיד בשעת תשמישה בו מפני ריבוי השאור שיש בתוכו אבל משום חששה דבליעה דילמ' בלעה איסור חמץ ממנו לא היה אוסר שהרי עיסה צונן הוא ולא בלעה אלא מחמת חשש חימוץ ממילא קאסר ופי' עוד רבי' הני אגני דמחוזא הואיל ותדירי למילש בהו חמירא [ומשהו בהו חמירא] כבית [שאור] שחימוצו קשה דמי, מפני שבני מחוזא עשירים היו והיו אופין בכל יום פת חמה ואוכלין ובכל יום היתה עיסה חמוצה באגני דידהו היל' כבית שאור ממש דמי ואסירי ומשמ' מכלל דאגני (שבשאור) [שבשאר] מקומות שאין מחמיצין בהן העיסה אלא פעם אחת בשבוע כמו שאנו עושין משמ' שיכול לישתמש בהן עיסת מצה ואין להורות היתר מפני שהעולם נהגו בהם איסור וקונים עריבות מיוחדות לפסח. ע"כ דברי ריב"א הלוי. ומתוך דברי רבינו משמע דאפילו בהגעלה אסור ללוש בהן שהרי תולה הטעם משום חשש חימוץ ממילא הילכך אפילו הגעלה אינו מועלת. ומורי הישיש רבנא שמריהו מורה צדק כן הורה דאין הגעלה מועלת לבית שאור והראה לנו הלכה למעשה שהיה לו אגן אחד של עץ שהיה לו מיוחד קיבת חלב ומולח הקיבה בתוך אותו האגן להעמיד בו החלב לגבן וכאשר היה מולח הגבינות מאותו מוהל היוצא וזב מן הגבינה היה מוסיף על הקיבה וממחה בתוך אותו אגן ומפני שמורי זל"ע בעל מעשים היה כשפירש לנו ההל' אמר אני רוצה להראות שאין הגעלה מועלת לא לבית שאור ולא לבית חרוסת, הדיח ושפשף ונקה אותה האגן יפה יפה ואחר כך הגעילו, ולאחר הגעלה יום או יומים נטל חלב כמות שהוא חי ונתן לתוך אותו האגן בלא כל דבר המעמיד, ומיד לשעה נתחבץ אותו חלב כאילו נתן לתוכו המסן ואמר לנו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו חוץ מבית שאור שחימוצו קשה. וגם פי' לנו משתמש בהן מצה מצה ממש ולא עיסה וכיון דנותן המצה לתוך הכלי כשהוא מוציאה מן התנור וחמה היא כיון שנותנה לתוך הכלי שנשתמש בו צונן אפילו בכלי ראשון אינו [מחמץ] דאינו מוצא לבלוע אבל בית שאור כיון שחימוצו קשה כשמוציא חמימות פולט טעמו ואוסר. כך פירש מורי הישיש, וגם מורינו רבינו א'ש'ל' [אברהם בר' שמואל] ז'צ'ל'. ואני הסודר תמיה על מה שכתבו משם רבינו הלוי דאי לאחר אפייה מיירי וכי לאחר אפייה היא נחמצת נהי דאין מחמצת מ"מ מי גרע מדגים שעלה בקערה [חולין קי"א ע"ב] דאמר רב אסור לאוכלן בכותח וכי תימא מידי הוא טעמא דאיירינן הכא אלא אליבא דשמואל דהא רב חנן בר יצחק משמיה דרב חייא בר אשי דאמר משמיה דשמואל ושמואל הוא דאמר מותר לאוכלן בכותח משום דנותן טעם בר נותן טעם הוא התם הוא דשייך הכי משום דדגים ובשר בהדי הדדי לא מותרים אבל בפסחים דרב ושמואל דאמרי תרווייהו חמץ בזמנו במינו במשהו כשהוא מוציא מצתן מן האור וחמה היא וכי יתירו לתת כלי שבלע מן החמץ בשימוש חמימות חלילה. וגרס' נמי בפ' כיצד צולין [ע"ו ע"ב] ובפ' אחרון דמס' ע"ז [ס"ו ע"ב] ההיא דתרומות פ' בצל [פ"י מ"ג] הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר, ר' יוסי אוסר בשל שעורים ומתיר בשל חיטים מפני שהשעורים שואבות, ואמר רבה בר בר חנה אמר רשב"ל בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור אבל פת בחיטים בפת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותר אפילו בפת שעורים לא נחלקו אלא בחבית פתוחה ופת צוננת בחבית מגופה ופת חמה ולא תהא מצה חמה כשמוציאה מן התנור ונותנה לתוך כלי שנשתמש בו חמץ מגעה כמגע פת חמה על מגופה דאפילו ר' יהודה דשרי בין בחיטים בין בשעורים ולר' יוסי דשרי בפת שעורים התם משום דליכא אלא ריחא בעלמא וסבירא להו דריחא לאו מילתא היא אבל בנגיעה שמשתמש חם בכלי להשתמש בו כיון דאיסור חמץ בזמנו בכל שהוא אסור דאע"ג דשמעינן ליה לשמואל דאמר תתאה גבר גבי חמץ בפסח כיון שמניחה למצה כשהיא חמה מאד ומשהה אותה לתוכה היינו דומיא דדגים שעלו בקערה דלא שייך למימר תתאה ועילאה דמודה שמואל דהדג בלע מן הקערה מפני שעלו כשהן רותחין לתוך הקערה ופירש"י [חולין קי"א ע"ב] לתוך הקערה שאכלו בה בשר ומשמע מחדש לפי שבלעו מטעם בשר הנבלע בקערה. ורבותיי פירשו לי שעלו בקערה שהודחה ושופשה וניקוה שאין בה שום שמנונית. ונראה נמי שרש"י כך ר"ל דהכי פי' אההיא פיסקא דאמר חזקיה משמיה דאביי היל' דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח. ופירש"י דסתם קערה מקנחין אותה מן שומן הקרוש עליה משום מיאוס אבל סכין פעמים שהשמנונית קרוש עליה ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוה נותן טעם הבא מן הממש. ואין לומר חילוק יש בין בלע של בשר ושומן לבלע חמץ שזה יש בו לחלוחית וזה אין בו לחלוחית ולא שייך פליטה דכיון דיבש הוא מה בלע שייך דלא היא דהא אגני דאיירי הכא תשמישן במים חמין הן ועניין קדירות, ונראה שאם הניח מצה חמה לתוך קדירה שבלעה חמץ שאסורה אותה מצה דאי אפשר דלא פלטה פורתא מיהו אם יש לו כלי שנותן לתוכו פתו כל השנה אפילו חם ובפסח נתן לתוכו מצה חמה משמע בכה"ג קרי צונן דדוקא בית שאור ובית חרוסת שחריפין ופולטין טעם בכלי כרותח הילכך אסור אבל בכה"ג מספקא לי ומיהו יותר נ"ל להתר מן האיסור דהכי משמע בפ"א דפסחים בגמרא ראשונה [ז' ע"א], אמר רבה בר רב הונא אמר רב ראה פת שעפשה כיון שרבתה המצה מותרת ופירש"י קס"ד אם נשתמשה בתיבה זו מצה יותר מחמץ אזלינן בתר רובה ומותרת ועיין התם כל הסוגיא (דהתם) [דהתיבה] שנשתמשו בהן חמץ כל השנה משתמש בהן ובלבד שיבדוק התיבה מן הפירורין שהוא איסור עצמו, וגם אנו רגילין בכך שהתיבות שלנו שאנו משימין כל השנה ככרות שלנו בתוכן אפילו בעודן חמין כשאנו מדיחין אותן ובודקין אותן מן הפירורי' אנו משתמשין בהן מצה אף אם היא חמה ואעפ"י שהנשים מגעילות אותן ברותחין אותה הגעלה אינו כלום שהרי נוטלות בכלי מן היורה ומוליכות הכלי עד מקום התיבה או השולחן ושופכין עליהן ואפילו כלי שני אינו. היל' נראה כמו שכתבתי שאין בלע של יבש דומה לליחלוח. ועיין בזבחים פ' דם חטאת הל' אחרונה [צ"ז ע"א] על ההיא משנה רקיק שהגיע ברקיק ודוק ותשכח ומיהו על פי אותה הל' אין לפרסם מה הוראה יוצאה משם והמדקדק בשימור הרי זה צדיק גמור.
<h2>דף עו:</h2>
גר' בפ' כל שעה בסוף גמר' חמץ של נכרי [ל' ע"ב], אמ' רב חנן בר יצחק אמ' רב חייא בר אשי אמ' שמואל כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה חוץ מבית שאור שחימוצו קשה. ופרש"י בית שאור כלי שהאשה שורה וממחה בו את השאור ונותנתן בעיסה ופעמ' שהוא שוהא שם בלילה. ורבנא נתן פי' בערך בית, בית שאור פי' כלי שנשתמש בו [בצונן חמץ משתמש בו] מצה בלא הגעלה כיון דצונן הוא לא בלע חוץ מבית שאור, כלי שעושין בו שאור לחמץ עיסה כיון דחריף הוי כרותח ובלע ואין משתמשין בו מצה אלא בהגעלה, ובית חרוסת כבית שאור שחימוצן קשה כלי שעושין בו כל השנה חומץ וציר ללפת בו את הפת מחמת חריפות בלע הכלי ואין משתמשי' בו אלא בהגעלה ובכלים פר"ח [מ"ו] תנור שחצצו, תנן בית שאור שמוקף צמיד פתיל וכו' פי' כלי חרש הוא ועשוי להניח בו שאור והוא צמיד פתיל. וריב"א הלוי פי' כל הכלים שנשתמש בהן חמץ בצונן משתמש בהן מצה עד חוץ מבית שאור. נ"ל דהאי מצה לאו כשהיא אפויה כבר מיירי אלא בעיסת מצה מיירי דאי לאחר אפייה מיירי א"כ אמאי אוסר בבית שאור וכי לאחר אפייה היא נחמצת והאי בית השאור נר' לרבי' כלי שמניחין בו שאור עד שמחמיצין ממנו ומשום הכי אוסר להשתמש בו עיסת מצה דהואיל דשאור הרבה מובלע בו יש לחוש שמא נתחמצה העיסה מיד בשעת תשמישה בו מפני ריבוי השאור שיש בתוכו אבל משום חששה דבליעה דילמ' בלעה איסור חמץ ממנו לא היה אוסר שהרי עיסה צונן הוא ולא בלעה אלא מחמת חשש חימוץ ממילא קאסר ופי' עוד רבי' הני אגני דמחוזא הואיל ותדירי למילש בהו חמירא [ומשהו בהו חמירא] כבית [שאור] שחימוצו קשה דמי, מפני שבני מחוזא עשירים היו והיו אופין בכל יום פת חמה ואוכלין ובכל יום היתה עיסה חמוצה באגני דידהו היל' כבית שאור ממש דמי ואסירי ומשמ' מכלל דאגני (שבשאור) [שבשאר] מקומות שאין מחמיצין בהן העיסה אלא פעם אחת בשבוע כמו שאנו עושין משמ' שיכול לישתמש בהן עיסת מצה ואין להורות היתר מפני שהעולם נהגו בהם איסור וקונים עריבות מיוחדות לפסח. ע"כ דברי ריב"א הלוי. ומתוך דברי רבינו משמע דאפילו בהגעלה אסור ללוש בהן שהרי תולה הטעם משום חשש חימוץ ממילא הילכך אפילו הגעלה אינו מועלת. ומורי הישיש רבנא שמריהו מורה צדק כן הורה דאין הגעלה מועלת לבית שאור והראה לנו הלכה למעשה שהיה לו אגן אחד של עץ שהיה לו מיוחד קיבת חלב ומולח הקיבה בתוך אותו האגן להעמיד בו החלב לגבן וכאשר היה מולח הגבינות מאותו מוהל היוצא וזב מן הגבינה היה מוסיף על הקיבה וממחה בתוך אותו אגן ומפני שמורי זל"ע בעל מעשים היה כשפירש לנו ההל' אמר אני רוצה להראות שאין הגעלה מועלת לא לבית שאור ולא לבית חרוסת, הדיח ושפשף ונקה אותה האגן יפה יפה ואחר כך הגעילו, ולאחר הגעלה יום או יומים נטל חלב כמות שהוא חי ונתן לתוך אותו האגן בלא כל דבר המעמיד, ומיד לשעה נתחבץ אותו חלב כאילו נתן לתוכו המסן ואמר לנו כמה גדולים דברי חכמים שאמרו חוץ מבית שאור שחימוצו קשה. וגם פי' לנו משתמש בהן מצה מצה ממש ולא עיסה וכיון דנותן המצה לתוך הכלי כשהוא מוציאה מן התנור וחמה היא כיון שנותנה לתוך הכלי שנשתמש בו צונן אפילו בכלי ראשון אינו [מחמץ] דאינו מוצא לבלוע אבל בית שאור כיון שחימוצו קשה כשמוציא חמימות פולט טעמו ואוסר. כך פירש מורי הישיש, וגם מורינו רבינו א'ש'ל' [אברהם בר' שמואל] ז'צ'ל'. ואני הסודר תמיה על מה שכתבו משם רבינו הלוי דאי לאחר אפייה מיירי וכי לאחר אפייה היא נחמצת נהי דאין מחמצת מ"מ מי גרע מדגים שעלה בקערה [חולין קי"א ע"ב] דאמר רב אסור לאוכלן בכותח וכי תימא מידי הוא טעמא דאיירינן הכא אלא אליבא דשמואל דהא רב חנן בר יצחק משמיה דרב חייא בר אשי דאמר משמיה דשמואל ושמואל הוא דאמר מותר לאוכלן בכותח משום דנותן טעם בר נותן טעם הוא התם הוא דשייך הכי משום דדגים ובשר בהדי הדדי לא מותרים אבל בפסחים דרב ושמואל דאמרי תרווייהו חמץ בזמנו במינו במשהו כשהוא מוציא מצתן מן האור וחמה היא וכי יתירו לתת כלי שבלע מן החמץ בשימוש חמימות חלילה. וגרס' נמי בפ' כיצד צולין ובפ' אחרון דמס' ע"ז [ס"ו ע"ב] ההיא דתרומות פ' בצל [פ"י מ"ג] הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר, ר' יוסי אוסר בשל שעורים ומתיר בשל חיטים מפני שהשעורים שואבות, ואמר רבה בר בר חנה אמר רשב"ל בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור אבל פת בחיטים בפת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותר אפילו בפת שעורים לא נחלקו אלא בחבית פתוחה ופת צוננת בחבית מגופה ופת חמה ולא תהא מצה חמה כשמוציאה מן התנור ונותנה לתוך כלי שנשתמש בו חמץ מגעה כמגע פת חמה על מגופה דאפילו ר' יהודה דשרי בין בחיטים בין בשעורים ולר' יוסי דשרי בפת שעורים התם משום דליכא אלא ריחא בעלמא וסבירא להו דריחא לאו מילתא היא אבל בנגיעה שמשתמש חם בכלי להשתמש בו כיון דאיסור חמץ בזמנו בכל שהוא אסור דאע"ג דשמעינן ליה לשמואל דאמר תתאה גבר גבי חמץ בפסח כיון שמניחה למצה כשהיא חמה מאד ומשהה אותה לתוכה היינו דומיא דדגים שעלו בקערה דלא שייך למימר תתאה ועילאה דמודה שמואל דהדג בלע מן הקערה מפני שעלו כשהן רותחין לתוך הקערה ופירש"י [חולין קי"א ע"ב] לתוך הקערה שאכלו בה בשר ומשמע מחדש לפי שבלעו מטעם בשר הנבלע בקערה. ורבותיי פירשו לי שעלו בקערה שהודחה ושופשה וניקוה שאין בה שום שמנונית. ונראה נמי שרש"י כך ר"ל דהכי פי' אההיא פיסקא דאמר חזקיה משמיה דאביי היל' דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין אסור לאוכלו בכותח. ופירש"י דסתם קערה מקנחין אותה מן שומן הקרוש עליה משום מיאוס אבל סכין פעמים שהשמנונית קרוש עליה ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוה נותן טעם הבא מן הממש. ואין לומר חילוק יש בין בלע של בשר ושומן לבלע חמץ שזה יש בו לחלוחית וזה אין בו לחלוחית ולא שייך פליטה דכיון דיבש הוא מה בלע שייך דלא היא דהא אגני דאיירי הכא תשמישן במים חמין הן ועניין קדירות, ונראה שאם הניח מצה חמה לתוך קדירה שבלעה חמץ שאסורה אותה מצה דאי אפשר דלא פלטה פורתא מיהו אם יש לו כלי שנותן לתוכו פתו כל השנה אפילו חם ובפסח נתן לתוכו מצה חמה משמע בכה"ג קרי צונן דדוקא בית שאור ובית חרוסת שחריפין ופולטין טעם בכלי כרותח הילכך אסור אבל בכה"ג מספקא לי ומיהו יותר נ"ל להתר מן האיסור דהכי משמע בפ"א דפסחים בגמרא ראשונה [ז' ע"א], אמר רבה בר רב הונא אמר רב ראה פת שעפשה כיון שרבתה המצה מותרת ופירש"י קס"ד אם נשתמשה בתיבה זו מצה יותר מחמץ אזלינן בתר רובה ומותרת ועיין התם כל הסוגיא (דהתם) [דהתיבה] שנשתמשו בהן חמץ כל השנה משתמש בהן ובלבד שיבדוק התיבה מן הפירורין שהוא איסור עצמו, וגם אנו רגילין בכך שהתיבות שלנו שאנו משימין כל השנה ככרות שלנו בתוכן אפילו בעודן חמין כשאנו מדיחין אותן ובודקין אותן מן הפירורי' אנו משתמשין בהן מצה אף אם היא חמה ואעפ"י שהנשים מגעילות אותן ברותחין אותה הגעלה אינו כלום שהרי נוטלות בכלי מן היורה ומוליכות הכלי עד מקום התיבה או השולחן ושופכין עליהן ואפילו כלי שני אינו. היל' נראה כמו שכתבתי שאין בלע של יבש דומה לליחלוח. ועיין בזבחים פ' דם חטאת הל' אחרונה [צ"ז ע"א] על ההיא משנה רקיק שהגיע ברקיק ודוק ותשכח ומיהו על פי אותה הל' אין לפרסם מה הוראה יוצאה משם והמדקדק בשימור הרי זה צדיק גמור.
